החלטה בתיק בש"א 776/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב 9827/02 (מותב בראשות כב' השופטת רות ונציגי הציבור הגב' קפלניקוב ומר יהלום). פסק הדין ניתן ביום 7.6.05 וכעולה מהרישום בבית הדין הוא הומצא לב"כ המבקש ביום 16.6.05, כך שהמועד להגשת הערעור (בשים לב לפגרה) היה ביום 1.9.05. ביום 15.9.05 נעשה ניסיון להגיש את הערעור אך בשל האיחור לא התקבל הערעור. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 25.9.05.

2.      לטענת המבקש האישור הרפואי שצורף מראה כי ב"כ המבקש היה "מושבת הלכה למעשה יותר מחודש ימים" "עקב כך נפלה טעות בידיו של הח"מ וכתוצאה מכך לא הוגש הערעור במועד".

3.      המשיב 1 (הוא התובע בבית הדין קמא) (להלן - המשיב) התנגד לבקשה. לטענת המשיב, ב"כ המבקש לא הצביע על טעם מיוחד להארכת המועדים, במשרדו היו מספר עורכי דין ואין כל נימוק של ממש לערעור.

4.      המבקש הגיב לתשובת המשיב וטען כי היעדרות עקב הניתוח יש בה טעם מיוחד, עורכי הדין במשרדו לא טיפלו בתיק אלא בדברים דחופים בלבד, יש סיכוי רב לערעור.

5.      על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

6.      הנימוק שהובא על ידי המבקש לאיחור בהגשת הערעור הוא מצבו הרפואי. לעניין זה קובעת הפסיקה כי :

"הכלל לעניין זה ידוע ומושרש. "בדרך כלל, מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כבטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו. ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת דר' ש. לוין (תל אביב, 1995), בעמודים 895 - 896; כך גם בש"א 6919/98 עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ'  רנה רוזנבלום, דינים עליון נה 72). בב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ (לא פורסם) נפסק לעניין זה כי "...כלל זה טומן בחובו שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: האחד - עובדת קיומה של המחלה; והשני - השפעת המחלה על תיפקודו של בעל הדין  ועל יכולתו לפנות לבית המשפט במועד. רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה נבצר  מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד."

7.      ב"כ המבקש צרף אישור רפואי על ניתוח ואשפוז ביום 22.7.05 עם המלצה לחופשת מחלה בת חודש ימים. הנה כי כן, מדובר בחופשת מחלה שממילא לא היה בה כדי למנוע את הגשת הערעור עד ליום הניתוח, ובודאי לא כדי למנוע את הגשת הערעור ביום 1.9.05. לענין זה אוסיף כי אפילו הייתי רואה במחלה "טעם מיוחד" הרי שממילא על פי האישור תוקפו של טעם זה פג ביום 22.8.05. לענין זה נפסק כי :

"טעם מיוחד שהיה קיים יכול שיפוג, אם לא הזדרז המבקש ולא ביקש הארכת מועד תוך זמן סביר לאחר שהוסרה הסיבה שמנעה אותו לפעול..."

8.      המבקש טוען כי לערעור סיכוי רב. בפסיקת בית דין זה אכן נקבע כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור . במקרה הנוכחי מלין המבקש על קביעת בית הדין קמא כי יש לראות בו כמעביד של המשיב, ביחד ולחוד, עם יתר הנתבעים. בית הדין קמא קבע כי המשיב ראה במבקש את מעבידו וכי לא יכול היה להיות לו יסוד להניח כי התחלפה האישיות המשפטית המעסיקה אותו, בין היתר לאור "טשטוש התחומים שבין השותפות הבלתי רשומה ... לבין הנתבע 1, ועל העדר הפרדה בין השניים ...".

9.      במקרה הנוכחי לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור, המכוונים לא רק למסקנות משפטיות אלא גם לקביעות עובדתיות, טובים במידה שיש להעדיפם על פני האינטרס הנגדי של המשיב לסיום ההליך. כבר נפסק כי שיקול מרכזי  בבחינת השאלה אם יש להכיר בטעות כ"טעם מיוחד" להארכת מועד הוא עצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד, ובעיקר - עצמת הפגיעה בציפית בעל הדין לסופיות ההליכים. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי ההכרעה נעשית בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו, כאשר על בית הדין לאזן בין האינטרס של הצד הטועה לבין האינטרס של בעל הדין שכנגד :

"..המונח טעם מיוחד הוא כשלעצמו אינו תוצאה של נוסחה מתמטית. שלילת השלילה אינה יכולה להוביל לתוצאה חיובית. על כן גם טעם מנומק לפשר התקלה אינו יכול לעלות, בכל מקרה, לכדי טעם מיוחד. ככל שעצמת הפגיעה גדלה, כך צריכה יסודיות הטעות להיות מובהקת יותר, על מנת שתיחשב לטעם מיוחד. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים, והמשקל שיש ליתן לאינטרס של בעל הדין בודאות השמורה לעמידה בלוח הזמנים השיפוטי .."

10.  במקרה הנוכחי המבקש השתהה יתר על המידה בהגשת הערעור ובהגשת הבקשה. הערעור הוגש 14 ימים לאחר שחלף המועד, הבקשה להארכת המועד הוגשה 25 ימים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, וכל זאת כאשר יש להביא בחשבון את הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק הדין. לאור המועדים האמורים ובשים לב לכך שסיכויי הערעור אינם מובהקים, נראה לי שיש ליתן עדיפות לציפיות לסיום ההליך. בענין זה כבר נפסק כי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת ערעור, על בית הדין לשקול זה מול זה את משקלו של "הטעם המיוחד" ואת אינטרס הסופיות של בעל הדין האחר :

"ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה".

11.  לאור כל טעמים הנ"ל הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחה עו"ד בסך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה.

ניתנה היום י' בטבת, תשס"ו (10 בינואר 2006),  בהעדר הצדדים.

____________

אילן איטח,  רשם